קרחת אזורית (אלופציה אראטה)
מאת פרופ' עמוס גילהר
אלופציה אראטה, או בשמה העברי קרחת אזורית, היא תופעה של נשירה בשיער ואיבוד שיער פתאומי. היא עלולה להתלקח בכל גיל, אך היא מתרחשת בעיקר בגיל צעיר – מתחת לגיל 20. הקירחות מופיעה לראשונה בדרך כלל בקרקפת, אך יש שהיא מופיעה קודם בפנים או באזורי גוף אחרים. מהלכה של קירחות זו אינו ניתן לחיזוי, ולעתים היא מפתיעה בעוצמת איבוד השיער המפושט שלה. ואכן, בקרב כ-10 אחוז מכלל הלוקים בתופעה ניתן לצפות באיבוד שיער מפושט בקרקפת או אף של כל שיער הגוף. אצל אלה הלוקים בצורתה הקלה והמוגבלת של הקירחות ניתן לצפות בצמיחה ספונטנית של השיער, כשהשיער הצומח מחדש הוא דק ובעל גוון לבן, אך הופך בהמשך לשיער בריא ופיגמנטי.
תצפיות קליניות העידו כי תופעת איבוד השיער מתרחשת בבעלי שיער כהה ופחות בבעלי שיער בהיר. מכאן ההסבר האפשרי לנדירות התופעה של
קרחת נקודתית בארצות סקנדינביה לעומת שכיחותה הרבה ביפן. לאחרונה נמצא כי הגיל הממוצע שבו מופיעה הקרחת בילדים, הוא 5.7 שנים, כשאצל 51 אחוז מתוכם נמצאו בני משפחה נוספים שחוו בעברם תופעה זהה. התצפיות העידו שככל שנמוך יותר גיל התפרצות התופעה, כך עלולה ההתקרחות להתפשט ולא להגיב לטיפולים.
רבים מהחוקרים, מהרופאים ואף מהמטופלים מייחסים את תופעת איבוד השיער למצבי דחק נפשיים, אך עד כה לא זוהו עדויות מעבדתיות או קליניות הקושרות באופן חד-משמעי את המחלה למצבי "סטרס". מאידך גיסא, רבים הלוקים בתופעה מדווחים על מצבי חרדה ודיכאון.
למחלה יש קשר עם מחלות אחרות. הקרחת האזורית מלווה לעתים במחלות מערכתיות, בעיקר באלה הקשורות לבלוטת התריס. על פי דיווחים מהספרות המקצועית, מעורבותה של בלוטת התריס נעה בין 2.3 לבין 7.2 אחוזים, ובמקרים רבים נמצאה התאמה בין גיל התלקחות הקירחות להפרעה בתפקוד בלוטת התריס ולקיומה בקרב בני משפחה אחרים. כמו כן דווח על שכיחות גבוהה יחסית שלויטיליגו (4.1 אחוזים) בקרב חולי קרחת נקודתית. הצורה הקלינית השכיחה של התופעה מתבטאת באזור עגול או באזורים עגולים קירחים לחלוטין, ללא הצטלקויות של האזור הנגוע. לעתים ניתן לצפות בשיער המכונה "ולוס", שהוא שיער דק, קצר מאוד וחסר פיגמנט. בדיקת משיכת השיער היא חיובית, ומהווה קריטריון לזיהוי השלב הפעיל של התופעה.
השפעותיה של קרחת אזורית
קירחות אזורית עלולה לפגוע גם בשיער הגבות, בריסים, בשיער הפנים, וכאמור – בשיער הגוף כולו. תופעה נלווית המאפיינת את מקרי הקירחות היא הפגיעה בציפורניים, המתבטאת בעיקר בהופעת גומות על פניהן. קירחות המופיעה בצדי הקרקפת ובעיקר באזור העורף, ophiasis, היא שכיחה למדי ועקשנית לטיפול. בדיקה רפואית המבוצעת על ידי הרופא כוללת בדיקת עברו הרפואי של המטופל ועברם של שאר בני משפחה, כולל מחלות או תופעות אטופיות כגון אסתמה, ברונכיטיס ספסטית, נזלת אלרגית, קדחת השחת, וכן בירור לגבי מחלות הקשורות לבלוטת התריס. כמו כן יש לבדוק את שיער הגוף, הקרקפת, הגבות, העפעפיים והפנים. יש לבצע בדיקת משיכה (pulling test) של שיער הקרקפת. בבדיקת הקרקפת יש לשלול הן תהליכים דלקתיים כגון זאבת אדמנתית וליכן פלנופילריס והן טריכוטילומניה. בירור מעבדתי כולל ספירת דם ותפקודי בלוטת התריס. לאחרונה דווח כי מטופלים בעלי אנמיה מחוסר ברזל אינם מגיבים למגוון הטיפולים, ולכן יש לבדוק את רמת הפריטין בדם.
בשנים האחרונות הוכח כי הקירחות האזורית היא תופעה אוטו-אימונית, כלומר: תאי המנגנון החיסוני של הגוף עצמו תוקפים את זקיקי השיער. עדויות ישירות ועקיפות מדגימות את האוטו-אימוניות בקירחות זו, כגון השילוב של הקירחות עם מחלות אוטו-אימוניות אחרות; נוכחות מוגברת של כדוריות דם לבנות מסביב לזקיקי השיער הפגועים ובתוכם; נוכחות מוגברת של נוגדנים כנגד מרכיבי זקיקי השיער במחזור הדם ההיקפי של החולים, והרשימה עוד ארוכה.
חוקרים הצליחו להשרות את המחלה במספר דגמי מעבדה ולזהות על ידי כך את המרכיבים האוטו-אימוניים הגורמים לתופעה. זיהוי זה, כמו גם השימוש בדגמים הייחודיים, יאפשר קרוב לוודאי פיתוח טיפולים ייחודיים טובים יותר מאלה הנמצאים כיום בשוק התרופות. בעשור האחרון הצליחו חוקרים להוכיח כי תאי הפיגמנט שבזקיקי השיער נחשפים כלפי תאי המנגנון החיסוני. חשיפה זו גורמת להתקפה החזיתית של תאי המנגנון החיסוני כנגד תאי הפיגמנט, ובעקבות כך – לפגיעה במבנה ובתפקוד של זקיקי השיער, מה שמוביל לנשירת השיער. הוכח מעל לכל צל של ספק, כי זקיקי השיער הפגועים אינם מושמדים, וכי הם שומרים על פוטנציאל צמיחה של השיער. כלומר, זקיקי השיער שורדים למרות המתקפה של תאי המנגנון החיסוני, והם משמרים את הפוטנציאל הגלום בהם להצמיח שיער גם בשלבי הקירחות. מכאן החשיבות הרבה בפיתוח תכשיר ייחודי שעשוי להביא להתאוששות זקיקי השיער ולצמיחה מחודשת של השיער.
זקיקי השיער מרושתים בסיבים בעלי חיישנים המגיבים לנוכחות נאורופפטידים, דהיינו: מולקולות הנוצרות על ידי סיבי העצבים. מולקולות אלה הן, למשל, (Substance P, Nerve Growth Factor (NGF ו-CGRP) Calcitonin Gene Related Protein). לנאורופפטידים אלה היכולת לדכא את התגובה החיסונית. נמצא שבקירחות אזורית קיים חסר של CGRP. בד בבד עם זאת נמצא שבמצבי "סטרס" קיימת עלייה שלSubstance P ושל NGF בזקיקי השיער.
הצורה המוגבלת של קירחות נקודתית, המתבטאת בנגע או במספר נגעים בודדים, מאופיינת בדרך כלל בצמיחה עצמית ספונטנית של שיער או בתגובה מהירה לטיפול מקומי.
טיפול בקרחת אזורית
במקרים שבהם הרופא המטפל מעוניין בהאצת תהליך הצמיחה, הוא מזריק אל תוך העור הנגוע תכשיר המכיל קורטיקוסטרואיד בעל פוטנטיות נמוכה (בדרך כלל triamcinolone בהזרקה בת 2.5-5 מ"ג/מ"ל). התגובה לטיפול זה מצוינת, ושיעור הצמיחה נע בין 63 ל-82 אחוזים.
הטיפול במקרים של קירחות מפושטת בשטח נרחב של עור הקרקפת הוא בעייתי ומאכזב. תגובה מרשימה יחסית נצפית בעקבות מריחת תכשיר המכיל קורטיקוסטרואיד בריכוז של 0.05% (קיים בשם הגנרי Clobetasol propionate) וסגירה הרמטית של האזור הנגוע. צמיחה של השיער נצפתה בשבוע הרביעי של הטיפול ב-28 אחוזים מקרב המטופלים. במקצת מהחולים נצפתה פריחה בעקבות חבישת העור בתחבושת פלסטיק. תכשיר שונה מהקורטיקוסטרואיד הוא האנטרלן. על פי דיווחי הספרות המקצועית, 25-56 אחוזים מכלל המטופלים בתכשיר זה הדגימו צמיחת שיער בשבוע ה-20 עד ה-23 של הטיפול. תופעות הלוואי כללו אודם, גרד וקילופי עור.
בקירחות מתמשכת ארוכת טווח הכוללת את כל הקרקפת, מוצע טיפול של ריגוש העור בתכשירים כגון
dinitrochlorbenzene, (diphenylcyclopropenol (DCP או squaric acid dibiutylester.
על התהליך בזמן הטיפול בקרח אזורית
טיפולים אלה מבוססים על עיקרון של יצירת דלקת עור ממגע על רקע אלרגי באזור הנגוע. לאחר ריגוש ראשוני של העור מבוצעת מריחה חוזרת, תחילה בריכוז נמוך ואחר כך בריכוז ההולך ועולה בהדרגה – עד להופעת עור בעל גוון דלקתי קל מאוד. בשלב זה ממשיכים במריחה בריכוז קבוע כדי לשמר את השלב הדלקתי. במספר מרכזי רפואה באירופה ובקנדה משתמשים בתכשיר ה-DCP כשרמת ריכוז התכשיר בעת ריגוש העור היא 2%, ואילו הריכוז ההתחלתי של התכשיר בעת המריחה החוזרת הוא 0.001%. טיפול זה נודע בהצלחתו לגרום לצמיחת שיער בשיעורים גבוהים הנעים מ-48 ועד 71 אחוזים מכלל המטופלים. תופעות הלוואי כוללות אודם, פיגמנטציה, הגדלה של בלוטות לימפה אזוריות, הופעת תגובה שלפוחיתית באזור הטיפול ואף הפרעות שינה. לרוע המזל, ההצלחות הטיפוליות שהושגו בעקבות השימוש בחומרי ריגוש העור, הן זמניות בלבד, ואחוזי ההצלחה בעקבות הטיפולים החוזרים הם נמוכים. יתר על כן, רבים מהמטפלים עצמם מפתחים תגובה אלרגית לתכשיר.
טיפולים ותכשירים נוספים
במספר מרכזי רפואה מקובל לטפל במקרים עקשניים של קירחות נקודתית באמצעות הקרנת PUVA (מתן מערכתי של פסורלן משולב עם קרינה אולטרה-סגולה מסוג A). הקרנה על-סגולה זו מביאה להרחקת כדוריות הדם הלבנות התוקפות את זקיקי השיער וגורמות אף להפחתה בפעילות המנגנון החיסוני המערכתי והמקומי כאחד. תופעות לוואי לטיפול זה כוללות תחושת בחילה, הזדקנות מואצת של העור והגברת הסכנה להתפתחות ממאירות של העור.
השימוש במינוקסידיל בריכוז 5% נפוץ למדי, אך מתברר שיעילותו צנועה ביותר, ולכן מומלץ להשתמש בו כתכשיר נלווה לטיפול נוסף. יעילות משמעותית נצפית רק במקרים קלים של קירחות, ואזי מתחדשת צמיחת השיער בקרב 38 עד 45 אחוזים מכלל המטופלים. רופאים מדווחים כי השימוש במינוקסידיל חיוני כדי לשמר את צמיחת השיער הנצפית בעקבות טיפול מערכתי בקורטיקוסטרואידים. ואכן, טיפול מערכתי כזה הוא יעיל, אלא שהשימוש בו מוגבל בשל תופעות הלוואי, ולאחר תום הטיפול המערכתי מתחדש תהליך איבוד השיער.
מכל האמור לעיל ברור שטיפול ייחודי, יעיל לתהליך ואיבוד השיער, עדיין אינו בנמצא. רופאים ומטופלים כאחד נחלו בעת האחרונה מפח נפש של ממש בעקבות היעדר תגובה למגוון טיפולים ביולוגיים חדשניים, שהוכחו בפסוריאזיס. הציפייה להצלחה טיפולית הייתה גבוהה, אך, כאמור, בניגוד לפסוריאזיס טיפולים אלה לא הביאו מזור לבעלי קירחות אזורית.
תופעת קרחת אזורית גורמת ללוקים בה תחושת תסכול, אכזבה ואומללות. המחקר בנושא זה נמצא בעיצומו, כשהמטרה היא זיהוי התכשיר שיישם את הפוטנציאל הגלום בשיער הפגום לחדש את יכולתו לצמוח.על המטופל להתאזר בסבלנות ולהבין שמדובר בתופעה בעלת השלכות על רקע חיצוני בלבד, ושהוא מסוגל להגשים את עצמו גם ללא השיער.